יום שבת, 31 באוגוסט 2013

פרק 6



תמרה: 

מעגלים
מי זה ע--- ?
ע--- המסתורי אומר שבני זונות באים לעולם כנגד כל הסיכויים, ולכן "בן זונה" זו מחמאה.
מתחכם.
כנראה שע---  עוד יגיע, בפרק אחר. בכל פרק אני מחפשת מה יוביל אותי לפרק הבא. בפרק הזה זה ע----.
חוץ מהגורם המסקרן, יש כאן כמה מעגלים שנסגרו -
הבנו שהמסגרייה היא החלופה לרבנות, ולכן היא מן לקח שאבי הגיבור מנסה ללמדו. העובדה שהוא תקוע עם הרכבת מדפים ושתי ידיים שמאליות אינה טרגדיה ואינה מכת גורל אכזרית. זה פשוט מן מסר חינוכי שכזה, והגיבור מבין היטב היכן הוא נמצא. אין לו יומרות להצליח, והוא גם לא מתוסכל. כל העניין רק מאד משעמם אותו, ויש לו דברים אחרים בראש.
הוא מתפעל מאחיו הפרועים על האומץ והיוזמה להימלט מבית הכנסת וללכת למשחק כדורגל, ובהשוואה אליהם הוא מצטייר לרגע כמין "חנון" צייתן. אבל בהמשך הוא משתין על משכבו של מאמן הכדורגל הבטלן שמנמנם כל היום על הגג במקום לעבוד. סוגר מעגל גם עם המאמן, וגם עם הכדורגל. מגלה אומץ, וגם יוזמה. נקמת האינטלקטואלים.
באמצע יש את סיפור ה"תאומים" – אחיו הצעירים והפרועים, שבנשימה אחת אנחנו לומדים את כל סיפור חייהם הבוגרים. סיפור מעגלי, של התרחקות והתקרבות, של לידה והמשכיות, שנגמר בשני ילדים שגם הם מעין תאומים. לא נותר אלא לתהות אם הבן והבת יעברו את אותו תהליך כמו אבותיהם, או שמא ירצו להתחתן ויסתבר שהם בכלל אחים?
(זה סיפור שמזכיר כל מיני מיתוסים, גם בתוכן וגם בצורה.)
אז בסוף הפרק נשאר הגיבור עם ערימת הברגים, והמשולשים מעוקלי הזווית, ויש לו עבודה אינסופית. האמת, אני מכירה את המדפים האלה. כל הדיוט יכול להרכיב אותם. אני קצת חשדנית.
מסגר ד' "לוקח את הרצ'ט והשבדי" ומשאיר לו את "המפתח" – מפתח אחר? לא שוודי? אם עושים את זה עם כלי אחד, נדמה לי שזה יהיה דוקא מברג. רצ'ט במקרה הזה הוא גם סוג של מברג ( שיותר נוח לעבוד איתו, זה נכון), ואת האום בצד השני צריך לקבע עם המפתח.
בקיצור, הסופר המדקדק במילים בדרך כלל, נשאר קצת מעורפל בקשר לטכניקת בניית המדפים, וכנראה חשב שאיש מהמסגרים ההם לא יקרא את הספר. או לא רצה להיזכר במדפים הארורים, והסתפק בכך שהוא זוכר שמות של כלי עבודה.
אז אני מחכה  לע---.

למרות שהפרק מסתיים בעיצומו של תהליך, שוכנעתי שזה ממש לא מסקרן אם המדפים יוקמו או לא. לזה קוראים הזדהות.

ורדן: 

בפרק הזה הלהיב אותי חילופי הזמנים המהירים. הלוך ושוב, יוצא ובא  מאותו מחסן שהגיבור נאלץ לסדר בעל כורחו. אני קורא גם את מה שתמרה כתבה ומרגיש הפוך. לי דווקא יש הרגשה שעוד יתגלה משהו במהלך היומיים של סידור המחסן. וע--- לא ממש שמתי לב אליו. רק בקריאה שניה ייחסתי לו ולא למסגר ד' שהתבלט בפרק הקודם משאר חבריו את ההסבר המפולפל לאיכותו של בן הזונה. מסגר ד', שכבר ידענו שהוא לא מבריק אינטלקטואלית, משתמש בבן זונה במובנו המרע. מבחינה זאת, המעבר לאחיו של הגיבור, שמזוהים בטעות כתאומים על ידי הסביבה משום התרעעותם הצמודה, מתגלגל. האחים בורחים ליציע הכדורגל ומשם, מהיותם ה"מופרעים" מארגנים את קריאות "השופט בן זונה". את כל זה אני שומע בראשי אך רק מעט ממנו מגובה בכתב. במקום זאת אנחנו שומעים את העתיד של האחים כפי שהגיבור, הפעם כמספר מבוגר יותר, כבר יודע. הסיפור מגולל לא רק את השתלשלות חייהם והפרדותם אלא גם את היתול הגורל עם ילדיהם (בן ובת) שיצאו דומים זה לזאת אך לא דומים לשאר המשפחה.בתיאור האחים וילדייהם (האחיינים של המספר) יש משהו מסתורי, כמו מדרגות נעות בכיוונים הפוכים עוברים חייהם כסרט מנוכר, מקבילים לחיי המחבר. כשלונו של האב להפוך את הגבור לרב מתעצם נוכח אי השליטה, כך מתברר לנו, של האב במשפחתו.



יום שבת, 24 באוגוסט 2013

פרק 5


ורדן: 

המספר, כעת שוב הסופר הצעיר (בשנות ה-20 שלו? לא נאמר) מטייל בעיר עם אוטובוס ושוטח בפנינו את זרם תודעתו. מה נעשה, אני אוהב את הסגנון ביחוד שהוא אכן זורם ולא נקבץ לשלוליות מעופשות. בעצם הבעיה שלי היא לא שלולית מעופשת אלא אגמים מעופשים. הבעיות של סופרים שמשתמשים בזרם התודעה הן שתיים א-  שג'ימס ג'וייס, שפיתח את הזרם, הצליח להפיח זרמים בתוך אגם דבלין והציב סטנדרט גבוה כבר בתחילת השימוש בטכניקה. ב- רובד המחשבות המילולי הוא רק פאן אחד של הדמות.
הגיבור נוסע באוטובוס חוצה את העיר.  תל אביב מן הסתם אם כי, להבדיל מיוליסס אין פה זיהוי ודאי. הפרבר הערבי יכול להיות יפו של ת"א או חליסה בחיפה. הבדיחות הפנימיות משקפות אותו; כשהוא מדבר על הפרבר הערבי הוא מוסיף "...בו אני גר, יש לומר שבו, מה קרה לשין השיעבוד בימינו, לאן היא נחפזת לנשור". הוא  מנהל דיאלוג עם השפה, שומע את מחשבותיו, קולות של נוסעים, השכונה, קולות של סופרים משיחות מוקלטות. הדיאלוגים המוכרים מיייגעים אותו הוא רוצה משהו חדש, גם אני. ספרי אימה מסוימים הוא קורא בגלל הפרו--- , סוג של שלוש נקודות. רק עולה בראשי המילה פרותזה. הוא קורא ספרי אימה כאביזר מכני להגיע לחסר בו ומבחינה תפקודית ממלא, באופן מלא או חלקי, ממלאים ספרי האימה את תפקידו של האיבר החסר. 


תמרה: 


אוטובוס ומראה
שוב חזרנו לסופר המתוסכל, הנוסע הרחק מהבית, אל עוני פרברים.
רוב הפרק הוא שברי משפטים ושיחות, תוך נסיעה באוטובוס - אולי מהרדיו, אולי מהנוסעים, מכותרות העיתון, מהרהורי הלב. מהזיכרון. מהשיממון. מהנגן שבאוזניות, שבו נשמעים ראיונות עם סופרים כמוהו.
"ובנגן שלי מטרחנים סופרים, זה או זו, מה ההבדל"....  הפרק הזה, במובן מה, ממחיש מהי טרחנות של סופר. כן, הטרחנות הספרותית מחלחלת כאן לכל שורה כמעט, והפרק מסתיים באקורד הצורם של הגאוותנות : ..."אני רואה מבעד לפטפוטים של אמנים שבעים, דבקים בתהילת הסחי של השוליים"
נו, טוב. דווקא הסצנה בתחילת הפרק, הרשימה אותי יותר. שם הוא מתאר כיצד בילדותו דמיין שהוא חומק דרך המראה אל עולם זהה, אך ריק מאנשים.
אם יש כאן איזו הקבלה בין ההחלקה החוצה דרך המראה, לבין הנסיעה האינסופית באוטובוס, אני אוהבת יותר את המראה, ואת הילד שמתבונן בה.
ממה הוא מנסה לברוח בילדותו? מהלחץ שמופעל עליו כשאביו מכין אותו לחידון ( חידון תנ"ך? ) והוא שוכח את כל מה שניסה ללמדו.
הכעס, האיום, מכות הבוז הצורבות, הציפייה המוגזמת של האב ועודף האינפורמציה משתקים את הילד. האם יש כאן גם הקבלה למצבו של הסופר המתוסכל בהווה?
האם הספר בנוי לסירוגין? פרק הווה ופרק עבר?
האם מסתמן כאן שתיאורי העבר קוסמים לי יותר?
אני מקווה שבפרק הבא נחזור למסגרייה של הקיבוץ.


פרק 4


ורדן:

 נמחק לי הכול, באסה. האי-פאד לא מרחם. לחצת נמחקת. אופפפ. טוב, הנה. אני משחזר! הוא היה נער שוב. בבית חרושת. לא, זה היה נגריה. אהה מסגריה. נכון. היו כמה מסגרים, כל אחד שונה. הגיבור שלנו הלך למסגר הכי טוב. זה אני ממש זוכר. כן, כן, היה אחד שהזיע, אחד שגנח, אחד הלוך ושוב וההוא שלנו. מתולתל. והאפיון הנפלא- לא הייתה לו בעיה להצביע. אני קורא עוד פעם, אם כבר אז כבר. מערכת היחסים המאוזנת בין הנער לרתך מתקבעת מרגישה כבסיס מוצק להמראה להרפתקאות בחופשת הקיץ ובחיים. הנער שולט בשפה והבוגר שולט בכלי. לנער יש אבא שלו המחלקה הכי מסודרת והרתך יודע להסתדר


תמרה:

 היררכיה
בתחתית הסולם – הערבים. מהשטחים.
"אתה לא מכיר אותם, אלה קרציות , ברגע שלא תשים לב יסדרו לעצמם חושה מקרטונים."
הם מאיימים, אבל הם מחוץ למשחק. אם אתה רוצה להסתדר אתה צריך להבין את הדקויות ביחסים בין מסגר א', מסגר ב', מסגר ג' ומסגר ד'. היהודים. להקשיב, להצטרף, להבין כיצד זה שעכשיו הוא פועל הוא גם המאמן של הבן של זה שעכשיו הוא מנהל, כי כולם שכונה אחת גדולה ומורכבת שבה צריך שיהיה לך איזה שהוא יחס לכדורגל. או לפחות לסטנגה.
מה מגלה הנער ביומו הראשון לעבודה? שהוא צריך למצוא את מקומו המדויק, ושאביו, שוב אביו, הוא מין אאוטסיידר במפעל הזה. אבל הוא, לעומת הערבים, לא מאיים, אלא להיפך – מציל תמיד את מחלקתו ממכונות מקולקלות. את זה הוא עושה בעזרת המילים באנגלית, שנשלחות לגרמניה.
וכך אנחנו מגלים שהנער, שיודע מה זה "ארכובה" אבל לא מצליח להתאים אלקטרודה לראש הריתוך, ספג אולי את החיבה למילים מאביו. אביו שמשתעשע עם הילדים בציון שמות הירקות באנגלית. בפרק הזה האב קצת פחות מאיים, ויותר מחנך. עולם המילים הוא לא רק העולם שבחוץ, אלא גם העולם שבפנים. בבית.
אבל כנראה שגם על האב אפשר לומר את מה שנאמר על הפועלים הערבים – "מה לא יעשו בשביל הגרוש וחצי שמשלמים להם".
סולם הדרגות מתגלה כשרשרת. האב הוא החוליה שסוגרת אותה סביב צווארו של הנער.

עליונים ותחתונים, כולם חיוניים. גם לך נמצא תפקיד, אם תרצה ואם לא.






יום שלישי, 13 באוגוסט 2013

פרק 3


תמרה:


זנב של מכרסם כלשהו
בפרק הזה אנחנו עם הסופר. לא הילד, לא הנער. זה שכותב.
העלילה מתחילה בסוף, כשהוא חוזר מהקניות במכולת, לבית זר. רק אחר כך אנחנו משתכנעים שהבית הזר הוא כנראה ביתו שלו. כי העלילה נפרשת לאחור – שליח בא ומסר לו מעטפה שחוברת ירקרקה וזנב עכברוש בתוכה. המעטפה ננטשת בתיבת הדואר המעוקמת, הוא צופה מן החלון ביומרות הנלעגות שלנו לשרוד, סוגר את החלון, יוצא לקניות, קונה מה שהמטבעות ששרדו בארנקו יכולות לקנות, וחוזר אל ביתו הזר.
לא מזהיר, מצבו של הסופר. הוא עני. הוא לא מצליח לכתוב. הוא לא מצליח לזכות בחיבת המבקרים. הוא רואה ייאוש בכל פינה. הוא זר לעצמו.
אבל הוא לא פראייר. את דבר הדואר המוזר והדוחה הוא דוחף מיד לתיבת הדואר. החתול המקומי זוכה בפיסת העכבר שבמעטפה. ( ומה היה כתוב בחוברת הירקרקה? ומי טרח לשלוח דבר תועבה שכזה לסופר מיואש ועני ? ). הסופר שלנו אמנם לא יכול לקחת חלק בחגיגת המבצעים שבמכולת     (כדי לקנות בזול צריך, בכל זאת, יותר כסף ), אבל הוא מסרב לגעת ברפש שהחיים מטילים בפניו.
הידעתם, שהורטיוס הוא מקור הביטוי "ההר הוליד עכבר"?
וגם שהורטיוס אמר " אני עמל להיות תמציתי, ונעשה מעורפל" ?
אכן, יש לנו כאן מאמץ להיות תמציתי, לעומתו ערפול הולך וגובר, וגם האשמה של הורטיוס בצדקנות. מן הסתם בהקשר לכתיבתו את ה"ארס פואטיקה" המפורסם.
קשים חייו של הסופר.
אך לפתע – הארה! הסלולארי מצלצל, ודמות נשית מעוררת תיקווה מזמינה 12 מפגשים עם הסופר, לה ולחברותיה. "משתתפות, היא אומרת, רק החברות שלה. שמונה." דבש ועשן. דבש ועשן נודפים מקולה. והיות והשיחה נקטעה באמצע מילה, אנחנו כבר מלאי צפייה לפרק הבא.

ורדן :


קפצנו בזמנים. הופה. עכשיו אתה צעיר מתוסכל, אכזבה לא ממומשת. ברוכים הבאים לממשי.

מה, אין לו בושה. לקרוא להורטיוס צדקן. בגיל שלו הכי עמוק שהעזתי להתעסק  עם הורטיוס היה בשאלה אם אומרים צדיק או טית. הוא חוטפן אמיתי. 
אני הולך לתבוע את המוקס נוקס הזה על העלבת הורציוס. אמצא עו"ד מפולפל, איפה דג? ואנחנו נמרר לו ולהוצאת הספרים שלו, מי זה, זב"מד? לקרוא להורטיוס צדקן, מי הוא? דרך אגב, איך קוראים לו, שמעון מזרחי כבר תפוס בגוגל.

אבל בסוף יש פה הבטחה למפג...שלוש נקודות, ניחוח עשן מהשיחה. הבטחה ל-12 מפגשים מהסוג השני, ממממ



חוטפן אמיתי\אילה נצר





פרק 2

ורדן: 

מאיפה הבאת את העיפרית, בכלל לא זוכר אותו. בשבילי אבא שלו הוא כזה איבגי קשה יום. אבל טוב אם את אומרת. לי הכול דרמטי בפרק. מאוד חם. אך לא חם בשעה שעליה הוא מספר. הוא מטיס אותנו מהכללי לפרטי הקטנטן. כשאבא מסדר לו עבודה יש סיבה ועוד תירוץ נסתר שהוא יודע, כול המשפחה יודעת אך לא מדברים עליו. פשוט עושים מה שצריך. המעניין שאבא שלו נותן לו בעצם משרד לכתוב. יכול להיות או שהבנתי לא נכון. תביאי לי אני רוצה לבדוק
איזה מאניאקית
אולי יש לנו פה דור שמכשיר דור, עמוס עוז היה west side story  עם ארון הספרים העמוס והדוד הרבזיונסטי ופה יש לנו את גרסת הפרברים המזרחית
נו תביאי

תמרה:

כהה, צבעוני
הפרק הזה כאילו עומד כל כולו בסימן התעוררות. או יותר נכון בניסיון התעוררות. לצאת לעבודה, כמעט באישון לילה, לקום, לצאת מהמיטה, מבין השמיכות, מהעצלות המגוננת של גיל ההתבגרות. לנמנם בדרך. לנסות לפקוח את העיניים. לנסות לעשות את הפעולות הדרושות שאתה כל כך גרוע בהן. לעבוד במסגרייה, כמו הגברים.  
זו העבודה במקום האחר, בקיבוץ. מקום שבו האב הוא מומחה לכל, אבל אינו זוכה בתואר או בשכר של מנהל.
ההשתייכות לציבור העובדים מתגלמת במדי העבודה. ..."לבשתי מדי פועלים, כמו כולם. כחול עמוק, קרוב לשחור, בד, כובע עם מצחייה" אלו המדים שלובש אביו, המומחה שאינו מנהל, שמתכסים כל יום באבקות צבעוניות מרעילות, אלה שיגרמו גם למותו ביום מן הימים. תעשיית המזון שבה עובד האב הופכת ירקות טריים ל"משוטחים, עציים, חסרי לחות, ארוזים, מוכנים להתרכב לכדי מוצרי המזון המוכן"... קשה, קשה להתעורר אל כל זה. להיות דור שני, בשם הסולידריות המשפחתית.
המדים הכהים של האב מתכסים באבקות צבעוניות רעילות. "העצים הצטופפו לגושים כהים" בשעה של כמעט זריחה, אבל ההסעה היא ב"רכב גדול, בזיכרוני הוא משוח צהוב, ושני פסים ארגמניים חוצים לאורכו".
אור היום, החושף את הצבעים, מאיים ואכזרי. הכהה, החשוך, מבשר שינה, ביטחון, התעלמות, הסתגרות.
מה נשאר מהבית בעולם החדש והצבעוני הזה? הציווי להתפלל, הטלית, התפילין, הסידור. תחת עינו הפקוחה של האב, שמרגיש בהתרופפות האמונה.
ומה מושך אותנו לפרק הבא? ההבטחה. "תהיה לך חברה, שני נערים בני גילך, בנים של עובדים מהמפעל, יעזרו פה בחופש, לא נשאיר אותך לבד"
מי הם?

כמוך, בנים של עובדים ( לא קיבוצניקים כנראה ), זמניים, צעירים. עדיין אתה ילד.







קובץ קול, קריאה לשבוי מוקס נוקס פרק 1 ורדן  קניון אילון

(ועד שהבלוגר יאפשר העלאת קובץ קול- ------->  קישור לקובץ קול בtumblr)

יום ראשון, 4 באוגוסט 2013

פרק 1


תמרה: 


מפתח ובריח

"עד גיל עשר שברתי ארבע פעמים את עצם הבריח השמאלית ."
זהו המשפט הראשון, בפרק הראשון. משפט המפתח. זהו המשפט שמוביל אותנו לבלוש במעמקי הפרק, בעקבות העובדות.
מבעד למשפטים המפותלים, שכמעט כל אחד מתחיל עניין חדש ומציין זמן אחר, אנחנו יכולים לנסות ולסנן מתוך הזרם את ארבעת המקרים שבהם נשברה עצם הבריח של המספר בילדותו. אז הנה -
הפעם הראשונה – בהיותו בן תשעה חדשים. הכרית שגוננה עליו נשמטה, והוא התגלגל מן המיטה.
הפעם השנייה – כשניסה לתפוס כדור שנבעט אליו חזק מדי.
הפעם השלישית – כשניסה לבלום נפילה מנדנדה, בקייטנה שבברכה העירונית.
הפעם הרביעית – כשקפץ ממכונת הכביסה.
הצלחנו. שטנו בזרם, ואפילו לא נכנסנו לאותו הנהר פעמיים.
אתלט גדול לא היה הילד הזה, וגם מזל גדול לא היה לו. ובכל זאת, קיפץ והתגלגל וניסה להשתובב. אבל דומה שעיסוקו בקריאה ובמילים, הוא זה שהגדיר את נקודת המבט שלו גם כלפי כל שפת גוף.
ובכלל, הוא מן לומד שפות שכזה – שפת מחשב, שפת גוף, שפות מתות, שפות חיות, שפות מומצאות. וכיוון שאי אפשר לשכוח שמדובר כאן בכתיבה מאד ספרותית, אפשר להסיק כי יהיה לספר מימד אוטוביוגרפי, וכי הוא יתבונן במילים, ובמקומן בחיי אדם.
עצם הבריח שלא התאחתה כראוי, מלווה את כל ילדותו החולנית של המספר. דווקא עצם הבריח. הבריח הסוגר על תיבת הצלעות, בצד הקרוב אל הלב. מהו בדיוק הבריח שנועל את ילדותו, הבריח שנשבר שוב ושוב? האם יהיה זה סיפור של בריחה? של הברחה?
יש אזכורים רבים של האב בפרק, ושניים מהם מעוררים חרדה במיוחד. בראשון מוזכר האב כמי שהיה נתון לעינויו של עיפרית אכזרי, ורק האם הצליחה להתגבר עליו, באמצעות כישוף. השד הכלוא בגרעין תמר, מקור הסבל והעינוי – האם יתפרץ בעתיד?
ובשני -"אבי היה אל שלבש צורות מרובות, בני גילי לעגו לי בחצר המשחקים, ביקשתי הוכחות מאמי, לבסוף הניח לי אבי לנהוג במרכבת השמש שלו".
הרי זהו הסיפור של פאיתון, בנו של אפולו, אל השמש. בגלל לעג של חבר ( בנו של זאוס ) פאיתון דורש מאימו הוכחות לכך שהוא באמת בנו של אפולו. היא שולחת אותו לאפולו עצמו, שאומר לו "תבקש מה שאתה רוצה, בני". פאיתון מבקש לנהוג במרכבת השמש. בקשה הרת גורל.
אביו של המספר הבטיח לו מחשב, ולא קיים. אבל בסיפור המקורי, אפולו נאלץ לקיים את שהבטיח. ההבטחה מובילה לטרגדיה. פאיתון לא יכול לשלוט במרכבת השמש, גורם לחצי עולם להישרף, וההרפתקה מסתיימת במותו. העולם ניצל רק בקושי, ומשפחתו של הנער מסרבת להתנחם. גם אפולו עצמו מסרב להאיר שוב את העולם.
מה עומד לקרות?
..."משהו התקרב ובא, לא ידעתי מה."


ורדן:


הוא גאון בן עשר, מנצח בתחרויות עם דיפלומות.  במלא ערותו השכלית, כך נאמר לי בציטוט ההקדמה בעמוד הראשון, האם הציטוט מתייחס לילד? ברור. בגיל הזה אני לא גאון כך שבתחום ה"איך ילדים גאונים חיים" יש לי מה ללמוד. גם מהארי פוטר אני יכול ללמוד אבל עם המון עמודים. בעיית הגישה למחשב היא המקבילה לבעיית הגישה לספרים בפרט ולחינוך בכלל אצל דיקנס. המורה של כולנו בתחום כתיבה עלילתית עם היבט חברתי מבקר. הילד בצרות אבל הוא יתגבר בשביל זה הוא גיבור הסיפור. סוג של גיבור גאון גאוותן מהזן המצטנע

כבר כואבת לי עצם הבריח. בו'אנה הוא מפתל אותנו עם השפה הזאת. אני מקווה שהוא יודע לאן הוא הולך. נו גמרת, אני רוצה את פרק . כמה את כותבת?







עצם בריח/אילה נצר







קובץ קול, קריאה לשבוי מוקס נוקס פרק 1 ורדן  קניון אילון
(ועד שהבלוגר יאפשר העלאת קובץ קול- ------->  קישור לקובץ קול בtumblr)